פסק-דין בתיק עת"א 50913-07-13

עתירת אסיר להורות לשב"ס להסיר את אזיקי הידיים והרגליים בהם הוא נתון 24 שעות ביממה, במסגרת אשפוזו בבית החולים הפסיכיאטרי "שער מנשה" (להלן: "בית החולים"), לצורך הסתכלות, במסגרת הליך מעצר. העותר נאשם בעבירת רצח. 

העותר טוען, כי הוא נתון באיזוק מלא (ידיים ורגליים), בניגוד להחלטת בית משפט זה מיום 1.7.13 בעתירה מנהלית שמספרה 51097-06-13 (להלן: "העתירה הראשונה"), לפיה יוסרו כבלי הרגליים שלו (עד אז היה כבול ברגליו בלבד), וללא כל שינוי נסיבות, למעט העברתו מאחריות המשטרה לאחריות שב"ס.

יצויין, כי ביום 1.7.13, יום הדיון בעתירה הראשונה, הודיעה הפרקליטות לבית המשפט כי ללא קשר לעתירה שהיתה תלויה ועומדת, התקיים דיון בנוכחות נציגי משרד הבריאות, נציגי המשטרה ונציגי בתי החולים הפסיכיאטריים, ובעקבותיו ניתנו הנחיות רמ"ח סיור, כי לאור סדרי האבטחה במחלקה בה נתון העותר, לא יכבלו עצורים המאושפזים במחלקה זו. נוכח הודעה זו מחק בית משפט קמא את העתירה, לאחר שהתייתרה.

ב"כ המשיבה טען בתגובה שהגיש, כי מדובר באדם מסוכן, אשר מיוחסת לו עבירת רצח, הוא מוחזק לצורך הסתכלות פסיכיאטרית בבית חולים, מוגדר אסיר השגחה, היה מעורב באירוע אלימות במקום אשפוזו כנגד מאושפז אחר, בכך ששפך עליו כוס תה, מתקשה לשתף פעולה עם צוות הטיפול בבית החולים באבחונים השונים לצורך גיבוש אבחנה, וכי הסדרי האבטחה בבית החולים תואמים מוסד אזרחי, ואין בהם את האמצעים הנדרשים למניעת בריחת עצור ממשמורת.  מכל הטעמים הללו החליט שב"ס על כבילתו, לאחר שעשה את האיזון בין אינטרס העותר לאינטרס בטחון הציבור.

בדיון בבית המשפט הוסיף ב"כ המדינה, כי אין השב"ס מחוייב בהצהרת הפרקליטות מיום 1.7.13, שהוגשה במסגרת העתירה הראשונה, שכן אז היה העותר נתון בהשגחת המשטרה, ואילו עתה, לאחר הגשת כתב האישום נגדו, והעברתו למשמורת שב"ס, שב"ס הוא המחליט באשר לסידורי האבטחה שלו, ואינו מחוייב בהצהרות המשטרה והפרקליטות בהליכים קודמים. לטענתו, מדובר בעתירה חדשה, לאחר שהעתירה הראשונה נמחקה ללא כל פסק דין או החלטה פוזיטיבית. עוד הוסיף, כי כבילתו עד עתה היתה כבילה של יד ורגל בהצלב למיטה, וכשהוא בחצר או בטיפולים, הוא כבול בידיו ורגליו, ועתה הוחלט על כבילה למיטה ברגל בלבד.

בנוסף, שלושה אנשי שב"ס מופקדים על שמירתו כל העת.

דיון

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי במסמכים שהוגשו, נחה דעתי כי דין העתירה להתקבל.

ראשית, אני דוחה את טיעון ב"כ המדינה, לפיו העתירה הראשונה הסתיימה ללא כל החלטה פוזיטיבית, ומשכך אין היא מחייבת את המשיבה. זוהי היתממות לשמה. העתירה הראשונה הסתיימה לאחר שהמדינה הודיעה על הסכמתה בפועל לקבלת העתירה. המדינה הודיעה כי הוחלט בישיבה מקצועית שאין צורך בכבילתם של עצורים במחלקה הרלוונטית, ומשכך לא תכבול יותר לא את העצורים האחרים המאושפזים במחלקה זו,  ולא את העותר. רק על סמך הצהרה זו, נמחקה העתירה, ולמעשה ניתן גם היה לקבלה על רקע זה. גם מהבחינה המהותית, לא ראוי בעיני שנציג המדינה, אשר הצהירה רק לפני מספר ימים, כי החליטה שלא לכבול כלל עצורים (הן חשודים והן נאשמים) במחלקה זו, בשל סדרי הבטיחות שנהוגים בה, תתנער עתה מהצהרתה, ותטען כי סדרי הבטיחות במקום אינם מספיקים, או כי העותר המסויים מסוכן נוכח העבירה החמורה המיוחסת לו, והעובדה שהוא נתון כיום במעצר לאחר הגשת כתב אישום.

אני דוחה גם את הטענה שחל שינוי כלשהו בנסיבות. הצהרת המדינה ניתנה בתאריך 1.7.13, ואירוע כוס התה אירע בתאריך 17.7.13, כאשר ההחלטה לכבול את העותר נתקבלה מיום שהועבר למשמורת שב"ס, בסמוך לתאריך 8.7.13. מכאן, שלא היתה מושפעת כלל מאירוע כוס התה. יתרה מזאת, בבחינת יומן האירועים עולה, כי אירוע כוס התה היה למעשה אירוע של תקיפתו של העותר על ידי מאושפז אחר במכת אגרוף, ורק כתגובה לכך, שפך עליו העותר כוס תה שהיתה בידו. אני מניחה שאין מדובר בתה רותח, נוכח הנהוג במקומות מעין אלה, ועל כן, לא ראוי היה להזכיר אירוע זה בנשימה אחת עם החמרת תנאי הכבילה.

עיננו הרואות איפוא, כי לא היה כל שינוי בנסיבות מאז הצהרת המדינה מיום 1.7.13, לפיה לא תכבול יותר עצורים במחלקה בה שוהה העותר, וכי מקורה של החלטת הכבילה, נובע אך ורק ממעברו של העותר מהשגחת המשטרה להשגחת שב"ס. יצויין בהקשר זה, כי עת היתה המשטרה מופקדת על שמירתו, הוצב בחדרו זקיף אחד, ועתה כששב"ס מופקד על שמירתו, שומרים עליו שלושה לוחמי שב"ס בכל רגע נתון, כך שגם מבחינה זו, רק השתפר מצבו של האינטרס הציבורי.

מכל המקובץ לעיל, החלטתי לקבל את העתירה, ואני מורה על הפסקת כבילתו של העותר לאלתר.

המזכירות תעביר את ההחלטה עוד היום לשערי מנשה, ולב"כ הצדדים.

ניתן והודע היום,  כ"ג אב תשע"ג, 30 יולי 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: